ישנה תורה בפסיכולוגיה, לא, לא פסיכולגיה – תיאוריה של האישיות שנקראת 'אניאגראם', הפוסט הזה מוקדש לכל טיפוסי התשע, שמרגישים ככה לפעמים…
יום אחד קמתי והלכתי לאבד את עצמי, ושיניתי את מהותי לעצמיות חבריי, אשר החלו לחוש שלא בנוח. רציתי להכיל, רציתי להיות שם בשבילם – כדי שהם יהיו שם בשבילי. אבל זה לא עבד.
ונפשי כמהה שעצמי יצא ממני וילך להכיל אותי, ולהחמיא, ולספר לי ללא-הפסקה מי אני.
הרמזים ששלחתי לכל עבר לא נקלטו, אן שכן – והביכו. כי אין מי שבאמת יבין אותי חוץ ממני – שנמחק וטושטש.
אז נפתחתי וסיפרתי להם וחשפתי את עצמיותם, והם חייכו, נהנו, נרגעו, והמשיכו הלאה. בלי לחשוב שגם אני נפש רגישה ולא מכונת שיקוף רגשות. כי אני הפסיכולוג שאליו באים לפרוק קצת מתחים ולהמשיך הלאה בחיים, היי! אנחנו חברים?
וכבר אין לי כח אל האנשים ההם שאכזבתי ואוכזבתי. וכבר התפרקתי – וחטפתי על כך. אז אספתי את שבריי מחדש וכולם הרימו גבה, ניסיתי להחזיר מלחמה שערה – והם נדו בראשם והמשיכו, הצעתי שלום והתנגשתי בקיר קר ואנוכי.
כי זה אני? כך ייראו ויימשכו חיי? מאסתי בכל זה, הגיע הזמן שיתחילו להקשיב לי, הגיע הזמן שאלמד להיות אנוכי כמו כולם.
ש. דינר 
גדולללל!!!! מזדהה ביותר כל כך מדויק!
אהבתיאהבתי
זה היה סיפור חיי. אין לי בעיה להיות בשביל כולם, לזה נולדתי. אבל כשזה מגיע אליי- מי לי? בה מצאתי אנשים שיהיו שם בשבילי:)
אהבתיLiked by 1 person